מאחורי הקלעים של ההפרעה ocd

נכתב ע"י: אביחיל צוריאל

OCD, הפרעה טורדנית כפייתית מורכבת משני מרכיבים בסיסיים:

  1. טורדנות (אובססיביות)
  2. כפייתיות (קומפולסיביות)

טורדנות– הכוונה למחשבות טורדניות ומציקות שחוזרות על עצמן ונחוות כפולשניות ולא רצויות. המחשבות בדרך כלל גורמות למצוקה או לחרדה. הטורדנות יכולה להתבטא בדימויים טורדניים (תמונה לא רצויה שקופצת למחשבה וגורמת למצוקה), בדחפים טורדניים (לדוג' דחף לעשות מעשה בלתי רצוי או לא הגיוני) או בתחושות פיזיולוגיות (לדוגמא תחושה טורדנית של צורך להתפנות). כאמור, המאפיין המרכזי של המחשבות הטורדניות הוא שהן גורמות למצוקה.

בשל המצוקה הרבה שהטורדנות מייצרת, האדם מנסה לפעול על מנת להפחית את המצוקה או תעלים אותה. כאן אנחנו מגיעים למרכיב השני של ה-,OCD המרכיב הקומפולסיבי, או בעברית- המרכיב הכפייתי.

כפייתיות– הכוונה לפעולות שהאדם עושה על מנת להפחית את המצוקה שהמחשבות הטורדניות מייצרות. בין אם מדובר בפעולות ממשיות כמו שטיפות ידיים חוזרות או נעילה חוזרת של הדלת, ובין אם מדובר באישורים והרגעות שאדם מקבל מאחרים או מעצמו. המכנה המשותף לפעולות הכפייתיות הוא שמטרתן להפחית את המצוקה שהמחשבות הטורדניות גורמות. הן מופיעות כתגובה לאובססיה.

עשויה לעלות השאלה – אם מופיעה אובססיה, והאדם פועל כדי לפתור אותה- מדוע היא אינה נעלמת? מדוע היא ממשיכה להציק?

כזכור, אחד המנגנונים המוחיים שלא עובדים כשורה ב-OCD  הוא מנגנון ה'אישור' או ה'ודאות'. כלומר האדם לא מקבל את האישור שאכן האובססיה נפתרה ואז הוא צריך לעשות שוב ושוב את האקט הכפייתי.

ומעבר לכך-

כיום אנחנו מבינים שהכפייתיות לא רק שאינה פותרת את הטורדנות, אלא, על פי המחקר כיום, האלמנט הכפייתי משמר, מזין ואף מגביר את האלמנט האובססיבי.

כדי להבין זאת, אנחנו צריכים להקדים כמה דברים על רגשות ועל המח האנושי.

אנחנו תופסים את עצמנו כיצורים תבוניים הפועלים באופן רציונאלי ועל פי ההיגיון. בהרבה מקרים זה אכן כך, אך ישנם רכיבים נוספים המשפיעים על ההתנהגות שלנו. במקרים רבים אנחנו לומדים על ה'אמת', על המציאות ועל הדרך הנכונה להתמודד עם דברים לפי הפעולות שאנחנו עושים או לפי הפעולות שאחרים עושים. לדוגמא, אם אדם חושש מג'וקים ובהתאם , כשהוא רואה ג'וק הוא בורח, צורח, או מגיב בצורה כלשהי- אז מעבר לפחד הראשוני הקיים, עצם זה שהוא מוצא את עצמו מגיב לג'וק בצורה מפוחדת מאשש ומחזק אצלו את ההשערה שג'וק הוא אכן יצור מפחיד או מסוכן. כלומר, המח שלנו לומד על המציאות ה"אמיתית" מהפעולות שלנו, אם אדם נמנע מפגישה חשובה שהוא צריך לקבוע, אז נוצרת במוחו המשוואה- נמנעתי מהפגישה הזו, כנראה משהו בפגישה הזו באמת מאיים ומסוכן.

למעשה, אנחנו לומדים על המציאות הן ממעשים שאנחנו עושים והן ממעשים שאנחנו נמנעים מלעשות. אם עשיתי משהו – כנראה הייתה סיבה טובה ואמיתית למה עשיתי (הרי אני אדם הגיוני…), ואם לא עשיתי, אם נמנעתי מעשייה, כנראה גם יש סיבה טובה ואמיתית להימנעות.

ניקח לדוגמא אדם החושש מלכלוך וזיהום. אם הוא מוצא את עצמו שוטף ידיים שוב ושוב, אז השדר שמגיע אל המוח באמצעות שטיפות הידיים באופן לא מודע הוא – אם אני שוטף כל כך הרבה את הידיים, כנראה הזיהום הוא אכן מסוכן, הסכנה היא ממשית ואמיתית. ואז מתרחש פרדוקס- המטרה של שטיפת הידיים הייתה להפחית את המצוקה שגרמו המחשבות הטורניות על זיהום, ואכן בטווח המיידי כנראה המצוקה תפחת, אך לאחר הרגיעה הזמנית, הטורדנות למעשה רק תתעצם- הוא לימד את עצמו ע"י המעשים בהם נקט שהמחשבה הטורדנית היא באמת מסוכנת, ואם כך, אין סיבה שהיא לא תחזור ביתר תוקף.

באופן דומה, הימנעות מפעולה מגבירה את הטורדנות. אם אדם יחליט שהוא לא נוגע בשום דבר, כדי לא להדבק בזיהום, מה שיתרחש הוא בעל אפקט דומה- בטווח המיידי, תהיה רגיעה, אך בטווח הארוך השדר שהמח מבין הוא שנגיעה במשטחים היא אכן מסוכנת.

יש דבר נוסף שאנחנו לא תמיד יודעים לגבי רגשות- רגש, כשמאפשרים לו פשוט להחוות- להיות באופן הטבעי שלו, לאחר זמן הוא פשוט מתפוגג מעצמו. זה הטבע של רגשות, הם חזקים אך זמניים. זה נכון גם לגבי רגשות חיוביים. תשאלו את מי שאריאלה ממפעל הפייס התקשרה אליו. סביר שהוא הרגיש נהדר לכמה ימים, אך אנחנו יודעים שלאחר זמן קצר, הרגש מתפוגג והאדם חוזר למצב הראשוני בו היה.

גם רגשות מצוקה וחרדה, כשלא מזינים ומשמרים אותם, ובמקום זה, מאפשרים לעצמנו פשוט להיות איתם—אז על אף הקושי, הם פשוט מתפוגגים מעצמם.

להרבה אנשים שמתמודדים עם OCD יש דחף חזק לפתור בעיות וכשהם חווים מצוקה, יש דחף לעשות משהו כדי להפחית את המצוקה. כמו שאתם כבר בטח מתחילים להבין הפחתת המצוקה היא האקט הקומפולסיבי/כפייתי. באופן תיאורטי, אם היינו יכולים להפסיק לחלוטין את האקטים הכפייתיים (כזכור- מעשים/טקסים/אישורים/הרגעות/בדיקות), מה שהיה קורה זה שבטווח המיידי המצוקה כנראה הייתה עולה, אבל בטווח הארוך לאט לאט היינו מגלים שני דברים:

  1. המצוקה יורדת ופוחתת גם אם לא פותרים אותה, כלומר האקט הכפייתי לא באמת עוזר לטווח הארוך.
  2. האקט הכפייתי לא רק שלא עוזר להפחית את המצוקה- הוא זה שמגביר את המחשבות הטורדניות!

לכן, אם נצליח למנוע את התגובה הכפייתית, אנחנו בהדרגה נפחית את המחשבות הטורדניות. וגם אם הם לא ייעלמו לגמרי, מה שיקרה זה שהן יהיו פחות מאיימות, פחות נושאות אופי מסוכן.

אם שוב ושוב אדם יימנע מלשטוף ידיים שוב ושוב, אז הוא ילמד על בשרו שהמחשבה הטורדנית היא פחות מאיימת ופחות מסוכנת, ממילא היא גם פחות תטריד אותו.

לכן, אחד הרכיבים המרכזיים בטיפול  ב-OCD נקרא ERP- Expousure and Response Prevention

בעברית- חשיפה ומניעת תגובה.

במהלך הטיפול נלמד באופן הדרגתי להיחשף לרכיבים הטורדניים, ונמנע מלהגיב אליהם.

זה אמנם קשה בהתחלה, אבל מתגמל מאוד בהמשך. ע"י חשיפה לאובססיות הטורדניות והמצוקה שהן מעוררות, ללא ניסיון לתת להן מענה ופתרון מיידי, האדם לומד בשלב הראשון שהמצוקה חולפת למעשה גם אם הוא לא עושה כלום כדי להרגיע אותה. ויותר מזה- לאט לאט לא זו בלבד שהמצוקה פוחתת, פתאום הוא מגלה שהמחשבות פחות מטרידות אותו!

כפי שאתם מבינים, הלמידה פה היא הפוכה- דרך המעשים שלנו אנחנו לומדים על המציאות- אם אני לא עושה שום דבר כדי להרגיע את עצמי, כנראה מה שחששתי ממנו לא ממש מאיים או מסוכן!

אם אני מפסיק להימנע אני מגלה שמה שפחדתי או חששתי לעשות הוא אפשרי ולא קורה לי כלום אם אני עושה אותו!