מהו OCD?

בואו נכיר את ההפרעה

חלק ניכר מהיום אנחנו עובדים על אוטומט. המחשבות רצות בראש בלי השקעת מחשבה ובלי התמקדות בנושא מסוים. אנחנו נושמים, ממצמצים ובולעים רוק במקצבים מסוימים ללא השקעת מחשבה מיוחדת בפעולות האלה. זה נכון גם בענייני אמונות ותפיסות עולם: האם השקפת עולמנו נהירה לנו בכל רגע נתון? האם מדי פעם לא עולים בנו ספקות – אך עוברים כלעומת שבאו, כי המוח פשוט "זורם"? ומה לגבי הדיבור, התנועה והמגע? גם הם באים לנו בדרך כלל בצורה אוטומטית ולא מחושבת. המוח יודע לפעול במצב "טייס אוטומטי", וכך נשאר מספיק מקום פנוי במוח לחשיבה ולהתנהגות מתוך שיקול דעת ותכנון. למשל כשאנחנו עומדים מתלבטים אילו נעליים לקנות, אנו שוקלים את האפשרויות השונות, מחשבים את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות, ובסופו של דבר – מחליטים.

אך כיצד אנחנו יודעים לסיים את ההתלבטות ולהחליט? האם יש רגע מוגדר ומובחן שבו אנחנו יכולים לקבוע בבירור שהגענו למסקנה הסופית והנכונה? הרי תחושת ההחלטה היא חוויה סובייקטיבית, וכיצד נוכל לתת בה גדרים כלליים? התשובה היא שככל הנראה המוח נותן מעין "אישור", בדרך כלל לא במודע, לכך שאפשר להחליט ולבחור. האישור הזה הוא המקור לאוטומטיות של ההתנהגות היומיומית. למשל המוח "מאשר" לגרון לבלוע רוק כשיש הצטברות נוזלים בחלל הפה, הרי אין במודע כללים ברורים שמגדירים מתי לבלוע את הרוק. וכך גם כשאדם שוטף את ידיו, יש "אישור" בשלב כלשהו שהן נקיות ושאין צורך בהמשך השטיפה.

כעת תארו לעצמכם שמנגנון ה"אישור" הזה נפגע. כשזה קורה, המוח לא מצליח לשדר לנו את ה"אישור" בפעולות פשוטות ובסיסיות, ובוודאי שלא בהחלטות ובהתלבטויות מהותיות. איך האדם יעבור ממטלה אחת לשנייה? כיצד יקבל החלטות? כיצד הוא ידע מתי לסיים או להתחיל משהו?

תיאור זה הוא דרך אחת מיני רבות להמחיש את החוויה הקשה והכאוטית לעיתים של אדם הסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הספק מנקר גם בפעולות פשוטות כנעילת דלת או החלטה על סוג הגלידה שרוצים לקנות. תחושת ודאות לגבי הנטייה המינית או לגבי החלטה על מיסוד קשר עם בן זוג, למשל, נהיית קשה מאוד להשגה, וזה נובע מכך שמנגנון האישור לסיום הפעולה או ההתלבטות נפגע. כך גם כשעולות מחשבות שליליות, למשל בנושאי אלימות ומיניות. מחשבות כאלה עשויות להופיע אצל כל אחד, לעיתים שלא במודע, ובמצב נורמלי המוח פשוט "מעיף" אותם הצידה. אך אצל מי שסובל מ-OCD המוח לא מצליח "לזרום" הלאה ו"להחליק" את המחשבה. מצב כזה עלול להבהיל את המתמודד: הוא לא מבין למה יש לו מחשבות כאלו, ולמה הן באות אליו ונתקעות אצלו.

כדי להתמודד עם הכאוס הזה אלה שסובלים מ-OCD בונים לעצמם מערכת כללים וגדרים שתאפשר להם להתקדם הלאה. במערכת הזו בנויה מטקסים חזרתיים ומהתנהגויות אישור והרגעה עד שהם מגיעים לתחושת ה"אישור" המיוחלת.

מה שמופלא ומצער בהפרעה הזאת הוא שאותה "תקלה" במנגנון ה"אישור" בדרך כלל מתמקדת בנושא אחד או בכמה נושאים, והסובל מההפרעה מחפש אישורים עד לאינסוף במאמץ רב כדי להגיע לתחושת האישור המרגיעה והמנחמת. הטרגדיה של ההפרעה היא שמיד אחרי השגת תחושת האישור, היא שוב חומקת, והסובל ממשיך במאמצים הכבירים להשיג אותה שוב – וחוזר חלילה. התוצאה היא טִרדה מעיקה ברמות שונות – משעות בודדות ביום עד לכמעט כל שעות היממה ולחוסר יכולת להשאיר פנאי לחשיבה זורמת ופשוטה.

הפרעה זו מופיעה בקרב שניים עד שלושה אחוזים מהאוכלוסייה ברמות שונות של חומרה. כשמישהו נראה כשהוא שוטף ידיים עשרות פעמים ברצף או נועל את הדלת שוב ושוב, רבים יזהו אותו כסובל מההפרעה. אולם כפי שהסברנו קודם, מהות ההפרעה היא התקלה במנגנון ה"אישור", ומשום כך תקלה זו יכולה להופיע גם בעניינים נורמטיביים שרבים מתלבטים בהם, ותחושת ה"אישור" הפשוטה לא מגיעה כל כך בקלות. למשל מישהו שנמצא בזוגיות, והוא תוהה על מידת ההתאמה בינו ובין בת הזוג שלו, או מתלבט עד כמה הוא באמת אוהב אותה. דוגמה נוספת: אדם שנגע בידית דלת של שירותים וחושש שידיו הזדהמו, והוא שואל את עצמו כמה זמן הוא צריך לשטוף את ידיו כדי שהן יהיו נקיות בוודאות.

כיצד מזהים מתי ההתלבטות היא נורמלית ולגיטימית ומתי זה מצב פתולוגי של פגיעה ב"מנגנון האישור"? מתי השאלה אכן ראויה לבירור מעמיק ולחיפוש אחר תשובה מספקת ומתי זה ספק כרוני שאינו יכול להיפתר בעזרת טיעונים רציונליים? מתי הספק והחיפוש הופכים לאובססיה? זו שאלה לא פשוטה, ויש צורך בידע ובניסיון מקצועיים כדי לזהות את ההפרעה במצבים מעין אלו.

אסיים בציטוט מהספר "הרופא והנפש" שכתב ויקטור פרנקל. הספר יצא לאור בשנת 1946 ותורגם לעברית לפני כעשר שנים.

"האדם הנורמלי מסתפק בתוצאה של החשיבה כשאין עוד מה לשאול, ואילו החולה בנוירוזה כפייתית (כך פרנקל קרא להפרעה טורדנית-כפייתית. ג"פ) חסר את ההרגשה הפשוטה המלווה את החשיבה. …מה שהאדם הנורמלי חווה כאן הוא ההוכחה, ומה שחסר אצל הנוירוטי הוא הרגשת ההוכחה הזאת (ההדגשות שלי. ג"פ). אצל הנוירוטי הכפייתי ההוכחה לעולם אינה מספקת… הרגשת אי-הספיקה של ההוכחה המאפיינת אותו מבטאת חוסר סובלנות לשארית הלא רציונלית הזאת, והוא פשוט לא מצליח לעמעם אותה". ("הרופא והנפש", ויקטור פרנקל, עמ' 195–196). 

כמה עובדות ונתונים סטטיסטיים על הפרעה טורדנית כפייתית

הפרעה טורדנית כפייתית (Obsessive compulsive disorder – OCD) הינה ההפרעה הפסיכיאטריות הרביעית בשכיחותה באוכלוסיה. שכיחותה מוערכת בכ-1.5%-3% בכלל האוכלוסיה (בוגרת וצעירה) ומופיעה בצורה שווה (פחות או יותר) אצל גברים ונשים. שכיחות זו מתייחסת רק להפרעה טורדנית כפייתית ולא לכל הספקטרום של ההפרעות הכפייתיות שכוללות BDD (הפרעת דימוי גוף דיסמורפית), טריכוטילומניה (תלישת שערות כפייתית), אגרנות כפייתית ועוד. המשמעות היא שבמדינת ישראל ישנם בסביבות ה-200,000 איש הסובלים מההפרעה.
בנוסף, הפרעה טורדנית כפייתית הינה ההפרעה בעלת אחוז מקרים חמורים גבוה ביותר ושיעור המקרים המוגדרים כחמורים מגיע לכ-50% מהמקרים. זאת אומרת, שבניגוד להרבה הפרעות שאחוז המקרים החמורים מתוך המתמודדים עם ההפרעה הוא נמוך הסיכוי לאדם הסובל מ-OCD לסבול ממנו בצורה חמורה הוא מעל ל-50%.


במחקרים רבים נמצא כי אחוז המאובחנים מתוך בעלי ההפרעה הוא נמוך ביותר, רק כ-27% מהאנשים הסובלים מ-OCD אכן מאובחנים כסובלים מההפרעה! בנוסף נמצא שלאדם הסובל מ- OCDלוקח שנים רבות (מחקרים מסוימים מדברים על כ-17 שנה!) מאז יחווה סימפטומים ראשונים של ההפרעה עד שיקבל טיפול מתאים.


מתוך האנשים הסובלים מ-OCD כ-72% פונים לקבלת עזרה כלשהי (בריאות הנפש, רפואית, מייעצים למיניהם, קבוצות תמיכה ופורומים וכו') שזהו אחוז גבוה יחסית, אך מתוכם רק כ-30% מגיעים לטיפול שמתאים להפרעה! המשמעות היא שרוב האנשים הסובלים מ-OCD על אף שהם פונים לקבלת עזרה לא יקבלו את המענה המתאים.

מן ההיבט התרופתי, במחקר שנערך בפלורידה ארה"ב, נמצא שכ-70% מהמאובחנים עם ההפרעה נטלו תרופות המיועדות לטיפול ב-OCD אך רק כ-38% נטלו לפחות את המינון המינימלי המוגדר כיעיל למשך תקופת זמן מינימלית (8-12 שבועות מרגע נטילת המינון המינימלי).

הפרעה טורדנית כפייתית סובלת מיחסי ציבור לא טובים. לרוב היא מצטיירת כהפרעה גרוטסקית, ושרוב עיסוקם של הסובלים ממנה הוא שטיפת ידיים ובדיקת דלתות. אך למעשה OCD היא ההפרעה הנפשית ההטרוגנית ביותר. ישנו מגוון אינסופי של נושאי אובססיות אשר ללא עבודה אינטנסיבית להגברת מודעות ציבורית סובלים רבים לא יזהו כלל שבעצם הם סובלים מההפרעה. במחקרים מסוימים נמצא שהקטגוריה של נושאי אובססיות/קומפולסיות עם האחוזים הכי גבוהים היא דווקא קטגוריה של "שונות", זאת אומרת, שרוב הסובלים מתמודדים עם כל מיני סוגי מחשבות שכלל לא מוגדרות בתחומים ה"קלאסיים".

מניסיון של שנים באבחון והערכה של ההפרעה אנו שומעים מדי יום אנשים שסובלים מההפרעה שמספרים על שנים של שיטוט בין אנשי מקצוע, ללא מענה מתאים וללא אבחנה מתאימה. לצערנו, כל כך הרבה מתמודדים נאלצים לעבור שנים של סבל טרם ימצאו אוזן קשבת שיכולה להבין את מצוקותיהם.

אינספור פעמים שמענו את האמירה: "אם היינו מדברים איתכם בתחילת הדרך הכל היה נראה אחרת"

שלכם,

גדעון פיין, פסיכולוג, מנהל המרפאה